על הניטרליות בטיפול נפשי.
רני לוי
לכולנו יש פנטזיות כשאנו באים לטיפול. אחת הפנטזיות השכיחות היא הרצון שיהיה מישהו שיידע עבורנו מה טוב ונכון לנו, משהו שיידע מה לעשות ושגם יאמר לנו את זה. מישהו שיעשה לנו סדר בחיים, שיעזור לנו לקבל החלטות ולהרגיש שלמים איתן. מטופלים ומטופלות שואלים את המטפלים והמטפלות שלהן המון שאלות. האם עלי להתחתן עם האישה הזאת? האם עלי לעזוב את העבודה? מה הכי מתאים לי ללמוד? האם לספר על מחלתי לקרוביי? איך להמשיך לחיות עם כל הסבל הזה? המטפלים, ברוב המקרים, לא יענו מיד תשובה קונקרטית לשאלות, מה שיכול לעורר זעם ותסכול אצל המטופלים, וכן להיות מקור לבדיחות אינספור, לפעמים גם בתוך הטיפול... אז למה, לעזאזל, מטפלים לא עונים?
השאלות יכולות להיות רבות ומגוונות, הרות גורל וטריוויאליות, עקרוניות או פשטניות. הצורך הוא בדרך כלל דומה: הרצון של המטופל לדעת את דעתי בעניין כלשהו מעולמו הפרטי, או ממש לקבל את עצתי בעניין קונקרטי כלשהו.
המשמעות של הניטרליות בטיפול הנפשי היא שהמטפל משתדל לא לתת עצות למטופל, לא לחוות דעה ולשמור על עמדה שאינה מעורבת בקבלת ההחלטות של המטופל. כלל זה הוא אחד משלושת הכללים הבסיסיים שניסח פרויד לטיפול הנפשי. שני האחרים הם הינזרות ואנונימיות. כלל ההינזרות אומר שלמטפל או למטפלת לא תצמחנה שום טובות הנאה מהמטופלים והוא לא ינצל אותם לצרכיו האישיים. כלל האנונימיות אומר כי על המטפל לשמור על עולמו הפרטי לעצמו ולא לערב בו את המטופל.
הניטרליות אינה נגד המטופל, אלא סוג של השהיית שיפוט, כאילו המטפל אומר: בוא נשאיר לרגע את הדברים הדחופים בצד, בוא נקפיא אותם ונראה מה קרה כאן, הנח כמידת יכולתך בצד את הצורך הטבעי לפעול והחלף אותו בסקרנות כלפי מה שהולך אצלך פנימה, בנפשך. שם לב לעצמך, לדרך שבה אתה חושב ורוצה לפעול, אל תתן לדחיפות להפוך את חייך לחיים אוטומטיים. במובן הזה, הכלל משותף גם למדיטציות על סוגיהן. גם במדיטציה, הניסיון הוא להחליף את הפעולה בהתבוננות פנימה ובחקירה עצמית.
המטפלים ברב המקרים לא עונים. למה? אפשר למנות מספר סיבות לכך:
- מטרת הטיפול היא לעזור לאדם לדעת עבור עצמו מה טוב ונכון לו. איך עושים זאת? איך גורמים לאדם לדעת מה נכון וטוב עבור עצמו? דבר ראשון, לא אומרים לו מה אנחנו חושבים שנכון וטוב עבורו. שהרי אם נאמר לו איך יידע? איך ילמד לחשוב על זה?
- סיבה נוספת היא שמטפלים, כשאר בני האדם, לא באמת יודעים יותר טוב מהמטופל או המטופלת מה טוב עבורם. האמת היא שכל אחד, לפחות כל אחד שכבר אינו ילד, יודע מה טוב ונכון עבור עצמו הרבה יותר טוב מכל אחד אחר. לפעמים אדם נמצא במצב נפשי כזה בו הידיעה הזאת אינה נגישה לו. הטיפול צריך לעזור לאדם להגיע למצב הנפשי בו יוכל לדעת מה טוב עבורו, ולהיות מסוגל להרגיש שלם עם החלטותיו. במקרים רבים אנחנו לא יודעים אבל, לצערנו, אין אף אחד אחר שיודע, לכן רק הניסיון שלנו יקבע בעתיד.
- סיבה נוספת היא שהשאלות הללו מתייחסות לגבי העתיד. המטופל לא שואל מה לדעתי עליו ללמוד, אלא מה עליו לבחור ללמוד כדי שבעתיד ירגיש שבחר נכון? כמובן שרק העתיד יגלה את התשובה לכך, והתשובה קשורה בשאלה כיצד התקבלה ההחלטה.
- עוד סיבה היא האמונה שלי כמטפל שאדם יכול ללמוד מתוך נסיונו. אם הוא אינו יודע לעשות זאת עלי לעזור לו בכך. אם בכל פעם שאימא אומרת לבנה ללבוש סוודר כשהוא יוצא החוצה הוא אכן יעשה זאת, אין סיכוי שיידע מתוך ניסיונו מתי ללבוש סוודר ומתי לא. הוא אפילו לא ישאל את עצמו האם קר לו... הדבר היחיד שהוא יידע הוא שיש מישהו אחר שיודע עבורו. הדרך היחידה לדעת אם דבר מה הוא נכון וטוב ומתאים לי היא להתנסות בו. אף אדם לא יכול להתנסות עבור אדם אחר.
- בטיפול עוסקים בעיקר בעולם הפנימי של המטופל. עצם ההחלטה, ברב המקרים, אינה העיקר, מה שחשוב זה דרך קבלת ההחלטה, התהליך הנפשי שעוברת המטופלת סביב הניסיון לקבל החלטה. עמדה זאת זוכה לביקורת רבה, היא נתפסת במבט ראשון כהתעלמות מן המציאות החיצונית ומה שהיא מזמנת לנו. אני שומע לא פעם אמירות בסגנון, "יש עולם שם בחוץ ואני צריך להחליט בו דברים". על-פי עמדה טיפולית דינמית, המציאות שעליה אנו שמים את הדגש היא המציאות הפנימית של האדם הנזקק לעצה. זה המנדט היחיד שיש לנו כמטפלים ולשם כך אנו נפגשים עם מטופלינו.
כמובן שלכל כלל יש יוצאים מן הכלל. הכלל שמנחה אותי לגבי היוצאים מן הכלל הוא האפשרות לפגיעה פיזית, רגשית, או אחרת, שהסיכוי שתתקיים הוא ממשי. לצורך הדוגמא, אפשר להסתכן בכך שהנער ייצא בלא סוודר, אך לא בכך שינהג ללא רשיון, או שיכור. כאשר מדובר במטופליי תמיד אמליץ על הדבר השומר עליהם והמגן יותר עבורם. במצבים של חשש למחלה אמליץ להיבדק על ידי רופא, במקרים של אלימות אדאג שיהיה ברור למטופל כי עדיף שלא יהיה בסיטואציה האלימה, אם כי אבין אם אינו יכול לצאת ממנה כרגע. כל שאר המקרים שבהם מצאתי את עצמי ממליץ על משהו או מחווה דעה היו מקרים ההגיון הבריא והשכל הישר, אשר בדרך כלל ניתן היה לנחש שזו עמדתי לגביהם: נגד התמכרויות לסוגיהן, נגד פעילות מסכנת חיים אחרת כגון נהיגה מהירה או יחסי מין לא בטוחים ונגד גרימת עוול לאדם אחר. בכל המקרים ניסיתי להיות גם קשוב לסיבה שהביאה את האדם לנהוג כפי שנהג. במקרים אלו, בדרך כלל, דעתי הייתה ידועה מבלי שהייתי צריך לומר אותה אפילו.
קושי רב מתעורר במצבים שבהם המטופל נדרש להחלטה בזמן קצר לגבי עניין שבו אני מרגיש כי לא נכון יהיה לתת עצה או כיוון והמטופל חושב שכן. מצבים אלו נחווים פעמים רבות כנטישה או כהתאכזרות לשמה במטופל. אלו גם יהיה מצבים של "או - או"; או שאעשה כך או שאעשה אחרת, אפרד או אמשיך את הקשר, אשאר בארץ או אסע לחופשה. האמת היא שהחיים הם במהותם הרבה יותר "גם וגם" מאשר אנחנו חושבים. פתרונות רבים יכולים להיות שילוב של שתי האפשרויות. אפשר לקחת עבודה חדשה אך רק לתקופת ניסיון, להפרד מבן-הזוג אבל רק לתקופה מוסכמת וכך הלאה. הצורך להגיע להחלטה של "או - או" משתקת פעמים רבות את היכולת לחשוב ולהחליט.
מטופלים רבים אומרים שהם לא מצפים לתשובה, הם יודעים שלא יענו להם. אנשים אלו לא ניסו והתאכזבו, אלא אפילו לא העיזו לבקש ולנסות לקבל עצה מהמטפל שלהם. הם משתמשים בכלל הניטרליות כדי לא להתנסות כלל בדרישה מהמטפל שלהם. זה לא כל-כך ברור.
כאשר אדם אינו יודע את עצמו ונמצא במצב של בלבול ואי ידיעה, עצה כלשהי לא תעזור לו. כאשר מדובר בקבלת החלטה, נקיטת עמדה של המטפל תהיה כמו לייצג צד אחד בהתלבטות של המטופלת. המטפל יאמר את הצד האחד והמטופלת מיד תאמר את הצד השני, ברגע שאסכים אתה, היא תחזור להחזיק בעמדה הראשונה.
מה שעוזר למתלבט זה סביבה תומכת ומאפשרת ששומרת עליו ותומכת בתהליך ההתלבטות שלו. כאשר אנו לא יודעים, אנו הופכים לפגיעים, אי ידיעה נחוות כחולשה, על כן כדאי שנספק לאדם שאינו יודע מקום ותנאים בהם יוכל להצליח לחשוב ולדעת. מדהים לראות איך אנשים מוצאים את דעתם ברגע שהסביבה שלהם מאפשרת זאת. לפעמים כל העבודה הטיפולית היא לאפשר את הסביבה הזאת עבור האדם שבטיפולי.
רני לוי
לכולנו יש פנטזיות כשאנו באים לטיפול. אחת הפנטזיות השכיחות היא הרצון שיהיה מישהו שיידע עבורנו מה טוב ונכון לנו, משהו שיידע מה לעשות ושגם יאמר לנו את זה. מישהו שיעשה לנו סדר בחיים, שיעזור לנו לקבל החלטות ולהרגיש שלמים איתן. מטופלים ומטופלות שואלים את המטפלים והמטפלות שלהן המון שאלות. האם עלי להתחתן עם האישה הזאת? האם עלי לעזוב את העבודה? מה הכי מתאים לי ללמוד? האם לספר על מחלתי לקרוביי? איך להמשיך לחיות עם כל הסבל הזה? המטפלים, ברוב המקרים, לא יענו מיד תשובה קונקרטית לשאלות, מה שיכול לעורר זעם ותסכול אצל המטופלים, וכן להיות מקור לבדיחות אינספור, לפעמים גם בתוך הטיפול... אז למה, לעזאזל, מטפלים לא עונים?
השאלות יכולות להיות רבות ומגוונות, הרות גורל וטריוויאליות, עקרוניות או פשטניות. הצורך הוא בדרך כלל דומה: הרצון של המטופל לדעת את דעתי בעניין כלשהו מעולמו הפרטי, או ממש לקבל את עצתי בעניין קונקרטי כלשהו.
המשמעות של הניטרליות בטיפול הנפשי היא שהמטפל משתדל לא לתת עצות למטופל, לא לחוות דעה ולשמור על עמדה שאינה מעורבת בקבלת ההחלטות של המטופל. כלל זה הוא אחד משלושת הכללים הבסיסיים שניסח פרויד לטיפול הנפשי. שני האחרים הם הינזרות ואנונימיות. כלל ההינזרות אומר שלמטפל או למטפלת לא תצמחנה שום טובות הנאה מהמטופלים והוא לא ינצל אותם לצרכיו האישיים. כלל האנונימיות אומר כי על המטפל לשמור על עולמו הפרטי לעצמו ולא לערב בו את המטופל.
הניטרליות אינה נגד המטופל, אלא סוג של השהיית שיפוט, כאילו המטפל אומר: בוא נשאיר לרגע את הדברים הדחופים בצד, בוא נקפיא אותם ונראה מה קרה כאן, הנח כמידת יכולתך בצד את הצורך הטבעי לפעול והחלף אותו בסקרנות כלפי מה שהולך אצלך פנימה, בנפשך. שם לב לעצמך, לדרך שבה אתה חושב ורוצה לפעול, אל תתן לדחיפות להפוך את חייך לחיים אוטומטיים. במובן הזה, הכלל משותף גם למדיטציות על סוגיהן. גם במדיטציה, הניסיון הוא להחליף את הפעולה בהתבוננות פנימה ובחקירה עצמית.
המטפלים ברב המקרים לא עונים. למה? אפשר למנות מספר סיבות לכך:
- מטרת הטיפול היא לעזור לאדם לדעת עבור עצמו מה טוב ונכון לו. איך עושים זאת? איך גורמים לאדם לדעת מה נכון וטוב עבור עצמו? דבר ראשון, לא אומרים לו מה אנחנו חושבים שנכון וטוב עבורו. שהרי אם נאמר לו איך יידע? איך ילמד לחשוב על זה?
- סיבה נוספת היא שמטפלים, כשאר בני האדם, לא באמת יודעים יותר טוב מהמטופל או המטופלת מה טוב עבורם. האמת היא שכל אחד, לפחות כל אחד שכבר אינו ילד, יודע מה טוב ונכון עבור עצמו הרבה יותר טוב מכל אחד אחר. לפעמים אדם נמצא במצב נפשי כזה בו הידיעה הזאת אינה נגישה לו. הטיפול צריך לעזור לאדם להגיע למצב הנפשי בו יוכל לדעת מה טוב עבורו, ולהיות מסוגל להרגיש שלם עם החלטותיו. במקרים רבים אנחנו לא יודעים אבל, לצערנו, אין אף אחד אחר שיודע, לכן רק הניסיון שלנו יקבע בעתיד.
- סיבה נוספת היא שהשאלות הללו מתייחסות לגבי העתיד. המטופל לא שואל מה לדעתי עליו ללמוד, אלא מה עליו לבחור ללמוד כדי שבעתיד ירגיש שבחר נכון? כמובן שרק העתיד יגלה את התשובה לכך, והתשובה קשורה בשאלה כיצד התקבלה ההחלטה.
- עוד סיבה היא האמונה שלי כמטפל שאדם יכול ללמוד מתוך נסיונו. אם הוא אינו יודע לעשות זאת עלי לעזור לו בכך. אם בכל פעם שאימא אומרת לבנה ללבוש סוודר כשהוא יוצא החוצה הוא אכן יעשה זאת, אין סיכוי שיידע מתוך ניסיונו מתי ללבוש סוודר ומתי לא. הוא אפילו לא ישאל את עצמו האם קר לו... הדבר היחיד שהוא יידע הוא שיש מישהו אחר שיודע עבורו. הדרך היחידה לדעת אם דבר מה הוא נכון וטוב ומתאים לי היא להתנסות בו. אף אדם לא יכול להתנסות עבור אדם אחר.
- בטיפול עוסקים בעיקר בעולם הפנימי של המטופל. עצם ההחלטה, ברב המקרים, אינה העיקר, מה שחשוב זה דרך קבלת ההחלטה, התהליך הנפשי שעוברת המטופלת סביב הניסיון לקבל החלטה. עמדה זאת זוכה לביקורת רבה, היא נתפסת במבט ראשון כהתעלמות מן המציאות החיצונית ומה שהיא מזמנת לנו. אני שומע לא פעם אמירות בסגנון, "יש עולם שם בחוץ ואני צריך להחליט בו דברים". על-פי עמדה טיפולית דינמית, המציאות שעליה אנו שמים את הדגש היא המציאות הפנימית של האדם הנזקק לעצה. זה המנדט היחיד שיש לנו כמטפלים ולשם כך אנו נפגשים עם מטופלינו.
כמובן שלכל כלל יש יוצאים מן הכלל. הכלל שמנחה אותי לגבי היוצאים מן הכלל הוא האפשרות לפגיעה פיזית, רגשית, או אחרת, שהסיכוי שתתקיים הוא ממשי. לצורך הדוגמא, אפשר להסתכן בכך שהנער ייצא בלא סוודר, אך לא בכך שינהג ללא רשיון, או שיכור. כאשר מדובר במטופליי תמיד אמליץ על הדבר השומר עליהם והמגן יותר עבורם. במצבים של חשש למחלה אמליץ להיבדק על ידי רופא, במקרים של אלימות אדאג שיהיה ברור למטופל כי עדיף שלא יהיה בסיטואציה האלימה, אם כי אבין אם אינו יכול לצאת ממנה כרגע. כל שאר המקרים שבהם מצאתי את עצמי ממליץ על משהו או מחווה דעה היו מקרים ההגיון הבריא והשכל הישר, אשר בדרך כלל ניתן היה לנחש שזו עמדתי לגביהם: נגד התמכרויות לסוגיהן, נגד פעילות מסכנת חיים אחרת כגון נהיגה מהירה או יחסי מין לא בטוחים ונגד גרימת עוול לאדם אחר. בכל המקרים ניסיתי להיות גם קשוב לסיבה שהביאה את האדם לנהוג כפי שנהג. במקרים אלו, בדרך כלל, דעתי הייתה ידועה מבלי שהייתי צריך לומר אותה אפילו.
קושי רב מתעורר במצבים שבהם המטופל נדרש להחלטה בזמן קצר לגבי עניין שבו אני מרגיש כי לא נכון יהיה לתת עצה או כיוון והמטופל חושב שכן. מצבים אלו נחווים פעמים רבות כנטישה או כהתאכזרות לשמה במטופל. אלו גם יהיה מצבים של "או - או"; או שאעשה כך או שאעשה אחרת, אפרד או אמשיך את הקשר, אשאר בארץ או אסע לחופשה. האמת היא שהחיים הם במהותם הרבה יותר "גם וגם" מאשר אנחנו חושבים. פתרונות רבים יכולים להיות שילוב של שתי האפשרויות. אפשר לקחת עבודה חדשה אך רק לתקופת ניסיון, להפרד מבן-הזוג אבל רק לתקופה מוסכמת וכך הלאה. הצורך להגיע להחלטה של "או - או" משתקת פעמים רבות את היכולת לחשוב ולהחליט.
מטופלים רבים אומרים שהם לא מצפים לתשובה, הם יודעים שלא יענו להם. אנשים אלו לא ניסו והתאכזבו, אלא אפילו לא העיזו לבקש ולנסות לקבל עצה מהמטפל שלהם. הם משתמשים בכלל הניטרליות כדי לא להתנסות כלל בדרישה מהמטפל שלהם. זה לא כל-כך ברור.
כאשר אדם אינו יודע את עצמו ונמצא במצב של בלבול ואי ידיעה, עצה כלשהי לא תעזור לו. כאשר מדובר בקבלת החלטה, נקיטת עמדה של המטפל תהיה כמו לייצג צד אחד בהתלבטות של המטופלת. המטפל יאמר את הצד האחד והמטופלת מיד תאמר את הצד השני, ברגע שאסכים אתה, היא תחזור להחזיק בעמדה הראשונה.
מה שעוזר למתלבט זה סביבה תומכת ומאפשרת ששומרת עליו ותומכת בתהליך ההתלבטות שלו. כאשר אנו לא יודעים, אנו הופכים לפגיעים, אי ידיעה נחוות כחולשה, על כן כדאי שנספק לאדם שאינו יודע מקום ותנאים בהם יוכל להצליח לחשוב ולדעת. מדהים לראות איך אנשים מוצאים את דעתם ברגע שהסביבה שלהם מאפשרת זאת. לפעמים כל העבודה הטיפולית היא לאפשר את הסביבה הזאת עבור האדם שבטיפולי.
רני לוי
עובד סוציאלי (M.S.W)
פסיכותרפיסט.
מנחה קבוצות מוסמך.
עובד במסגרת המחלקה הפסכיאטרית באיכילוב, ובקליניקה פרטית בת"א.
אוריאנטציה הפסיכודינאמית-פסיכואנליטית
עובד סוציאלי (M.S.W)
פסיכותרפיסט.
מנחה קבוצות מוסמך.
עובד במסגרת המחלקה הפסכיאטרית באיכילוב, ובקליניקה פרטית בת"א.
אוריאנטציה הפסיכודינאמית-פסיכואנליטית
